מתוך ניכוסים אלה של פינוצ'יו הכנתי צמד ציורים צבועים באקריליק הכוללים כותרות בעט, עם כללי האותיות שהשתמשנו בהם כשהיינו קטנים. שני הציורים נוצרו בהשראת עבודה של הצייר הקולומביאני, חואן מג'יה, שהיה מורה שלי בבית הספר לאמנויות קאלי. עבודה זו בתערוכתו בשם "חינוך סנטימנטלי".

שתי העבודות עסקו בנושא של פינוצ'יו (זכור שפינוציו היה דמות עץ שרוצה להיות לב אמיתי ושכשהוא סיפר שקרים, האף שלו התארך, והצרצר היה מצפונו) העתקתי אותן מהתמונות כמו ב ספר הסיפורים שהכרתי גם בילדותי, אבל לציורים הייתה הייחודיות של שני כותרים. שני הציורים הצביעו על דיכוטומיה, דו-קוטביות, כלומר הרעיון של "Aisthetiké" (אסתטיקה ביוונית) והרעיון של "Poiesis". שתי עמדות מנוגדות בתכלית של מחשבה ביקורתית. כידוע, בפקולטות לפילוסופיה, תמיד הייתה דיכוטומיה זו בין אונטולוגיה לדיאלקטיקה (מונח זה מתייחס לדיאלקטיקה מודרנית) (למשל, גם בין מטריאליזם-אידיאליזם). אבל, זה היה רמז למאמר של סופר בשם דונלד קוספיט במגזין קולומביאני "Valdéz", חיבור זה הוא תרגום של ברנרדו אורטיז. "האמן הצודק" היה שמו של אותו מסה פילוסופית והוא רמז לשתי דרכים של "הוויה" של האמן, "האמן האישי" ו"האמן הסובל למופת" יותר מאשר להיות, אלא כהנחת היסוד האסתטית של תאורודו אדורנו. אומר, "בעד ונגד, שניהם שני היבטים של אותה תנועה." עבורי, זה היה המקרה של האמנים חואן מג'יה ווילסון דיאז, כאשר הם עבדו יחד ניתן היה לראות את שני הקצוות של אותו חבל. אחד יותר סכיזופרני והשני סבל למעשה מ"הפרעה דו-קוטבית", אבל אחרי הכל, חשבתי עליהם גם כאל קורריאליסטים וגם עם הרעיון הזה של תודעה מחוץ להם, שנראה לי מאוד מעניין. ציור הדיפטיכון הזה שאני מציג כאן הצביע על דמותו של פינוקיו בשני פרקים, תוך התייחסות לתודעה שמחוץ לו (לצרצר שמדבר אליו ומייעץ לו), והתפוח (שיכול לייצג את התפיסות החושיות של הטעם, של טעם, מגע, ראייה, ריח וכו') מאחוריו. זה היה בשבילי ההיבט ההוא של ה"פואזיס" שמקובל לתרגם מיוונית כבניות "פיברציות", שנראה לי שמעט נלקח בחשבון בעולם אמנות הציור. כבר בציור השני אנו רואים את פינוקיו בגישה הפוכה לחלוטין, כי עכשיו הוא ורגאס את התפוח בידו והצרצר או המצפון כועס, כי פינוקיו לא שם לב אליו. בנוסף לרעיון הנרטיביות באמנות, במקביל, הציורים הללו מראים ופרודיים על דואליזם וביפולריות שאנו כבר מכירים. למשל, בין דיאלקטיקה לאונטולוגיה, או החזון ה"אסתטי" של האמנות ואחר, החזון הפילוסופי של האמנות, שבדרך כלל קיימים ומשלימים זה את זה, אך לא תמיד הולכים יחד, מרחיקים אחד מהשני. באשר לציור ככזה, רעיון זה הוא הצגה מחדש של דיסוציאציה (הצגות) ושל אסוציאציה במסורת (הכפיפת תת-ייצוג של האחד לשני לפי תור בהיסטוריה), לא של "הדימוי", אלא של התרשים.